בשנים האחרונות יותר ויותר משפחות בישראל מוצאות את עצמן מתמודדות עם מציאות כלכלית קשה. עוני כבר לא שייך רק ל"שכבות החלשות" – הוא מגיע גם לבתים שהיו פעם יציבים, גם למעמד הביניים. מלחמת חרבות ברזל ולפניה הקורונה בפרט, והמציאות הישראלית הכלכלית המורכבת ככלל, יצרו גל שמאיים על כולנו. מול המספרים הגדולים, קל להרגיש שהכול גדול מאיתנו, שאין טעם לנסות, ושזה מאבק שאנשים בודדים לא באמת יכולים להשפיע עליו. אבל האמת הפשוטה היא אחרת: השינוי מתחיל מאדם אחד. מגישה אחת. מהחלטה אחת לא לפנות את המבט הצידה.
אנחנו לא צריכים מהפכה ענקית כדי להתחיל לתקן, אנחנו צריכים לב פתוח ורצון לקחת חלק בבניית עתיד משותף שבו אנחנו רואים זה את זה. אתם לא צריכים להכיר את המשפחה שאתם עוזרים לה, אתם לא צריכים להיות עשירים, ואתם לא צריכים זמן בלתי מוגבל. מספיק שאתם מוכנים לעשות צעד קטן: להאמין שאיכפתיות יכולה לבנות מחדש את התקווה. כשאדם מחליט לעבור מעמדה פסיבית של "אין מה לעשות", לעמדה של התנדבות ונתינה, אז קורה משהו עמוק. הוא מגלה שהוא לא חסר אונים. שהוא כן יכול לשנות. שהוא חלק ממשהו גדול יותר ממנו. זו התחלה של תנועה פנימית: לעבור מהייאוש אל תחושת משמעות, מהרחמים העצמיים אל חמלה לאחר.
וכשיותר ויותר אנשים נכנסים למעגל הנתינה, נבנית כאן קהילה אמיתית: צעירה, חיה, ערכית, קהילה שלא מסתפקת ב"לתת אוכל", אלא מייצרת רשת בטחון שלמה, התייחסות לצרכים של המשפחה, לילדים, למבוגרים, לקושי הכלכלי ולכאב האנושי. זו קהילה שאומרת: אנחנו לא באים לכבות שריפה, אנחנו באים לבנות בית. וכשאדם מתנדב, גם הילדים שלו רואים וגם החברים שלו רואים. וכך נוצרת שרשרת של רגישות חברתית, של דוגמא אישית, של הגבהת הרף הערכי של כולנו. הכוח לשנות את המציאות אינו שייך למנהיגים או לעמותות בלבד, הוא שייך לנו, לכל אחד ואחת. ואם מספיק מאיתנו יעשו צעד אחד קטן… ביחד הוא יהפוך לצעדי ענק.