יש משהו עמוק שמחבר בינינו, הרבה מעבר לשפה, למוצא או לאורח חיים. זה לא רק שאנחנו חיים באותה מדינה, זה שאנחנו נושאים בתוכנו סיפור משותף, זיכרון משותף, ושורש פנימי שמזכיר לנו שאנחנו חלק מאותה נשמה גדולה. כשמסתכלים כך על עם ישראל, מבינים שאהבת ישראל היא לא רעיון יפה אלא תנאי לקיום שלנו. לא צריך שכולם יהיו דומים לנו כדי שנוכל לאהוב אותם. להפך, דווקא השונות היא שמזכירה לנו עד כמה החיבור בינינו משמעותי. קל לכבד את מי שחושב כמונו, מדבר כמונו ונראה כמונו. האתגר האמיתי והגדולה האמיתית, היא לראות את האח גם במי ששונה מאיתנו. וכשאנחנו מצליחים לעשות את זה, קורה דבר מדהים: העם הזה, שכל כך רגיל להתווכח עם עצמו, יודע ברגעי אמת להפוך למשפחה אחת.
ישראלי שפוגש ישראלי אחר בצרה, בארץ או בחו״ל, לא שואל שאלות. הוא פשוט שם. לא כי מישהו ביקש ממנו, אלא כי משהו פנימי אומר לו: זה אח שלי. כבר בתחילת הדרך שלנו כעם, משה רבנו לימד אותנו מהי אהבת ישראל. הוא יכול היה להישאר בארמון, לחיות בנוחות, להתנתק מהעם. אבל הוא בחר לצאת אל אחיו, לראות את כאבם, ולהרגיש חלק מהם. לא מלמעלה, אלא בגובה העיניים. לא מתוך רחמים, אלא מתוך שייכות. ומכאן מגיע אולי המסר הכי חשוב: אהבת ישראל לא נולדת רק בלב אלא נבנית במעשים.
לא מספיק להרגיש חיבור, צריך גם לפעול. לשאול מי צריך עזרה, מי נשכח, מי נשאר מאחור. לא להמתין שיבקשו, אלא ליזום. כמו שאדם דואג לפרנסה שלו במאמץ ובהתמדה והוא יוזם להביא לקוחות חדשים ולפרסם את מוצריו, כך גם אהבת ישראל דורשת השקעה תשומת לב ומחויבות. כי אהבת ישראל אמיתית היא לא תלויה בדבר. היא לא תלויה בדעה, במראה או בזהות, היא חלק מאיתנו. וכשאנחנו בוחרים לחיות אותה, במחשבה בדיבור ובעשייה, אנחנו לא רק מחזקים אחד את השני, אנחנו מחזקים את העם כולו.