העולם שאנחנו חיים בו יודע למדוד. הוא מודד הצלחה במספרים, שווי בערכים כספיים, ואושר דרך תמונות יפות ברשתות. אבל יש דברים שלא נכנסים לשום טבלה. כאשר החיים סובבים רק סביב "כמה הצלחתי להשיג", משהו בפנים נשאר רעב. כי רכוש הוא חיצוני וזמני ומתחלף, והנפש לא נרגעת מדברים שמונחים על המדף. אין כאן קריאה להילחם בחומר כי אנחנו חיים בעולם מעשי, עובדים מתפרנסים ובונים בית, זה טבעי וזה חלק מהחיים. הבעיה מתחילה כשהחומר הופך להיות המרכז ולא האמצעי. יש הבדל עצום בין להשתמש בכסף, לבין להיות נשלט על ידו. יש הבדל בין לבנות חיים, לבין לרדוף בלי סוף.
העולם המערבי לימד אותנו לשאוף, להתקדם, לצבור. זה לא דבר רע כשלעצמו. אבל אם אין מול זה תנועה פנימית של נתינה וחסד ואכפתיות, אז נוצר פער. פער בין החיוך כלפי חוץ לבין השקט האמיתי בלב. כי דווקא כשאדם נותן אז הוא מתמלא, דווקא כשהוא פונה אל החלש ואל הקהילה ואל האחר, אז הוא פוגש את עצמו במקום הכי שורשי וטהור. שם אין תחרות ואין השוואה, אלא יש משמעות. רוב הפעולות היומיומיות שלנו נועדו להרגיע איזשהו צורך אישי: ביטחון, הערכה, נוחות. אבל יש צרכים עמוקים יותר כמו לתקן, להתפלל, לסלוח, להתחבר, להרפות מכעס. אלה צרכים שלא נפתרים בקנייה נוספת או בהישג הבא.
אפשר גם וגם, לדאוג לפרנסה, ובו בזמן לטפח נדיבות. להיות בעולם מבלי להיבלע בו. יש עיקרון רוחני עמוק שאומר: מה שאני מקבל זה כדי שאוכל להשפיע. השפע לא מסתיים בי, אני רק תחנה בדרך. כשעם ישראל עמד "כאיש אחד בלב אחד", הוא לא ביקש לעצמו יתרון פרטי. הוא ביקש כוח לשמור על האחדות. שם נולדת הערבות, הידיעה שאני אחראי עליך ואתה אחראי עליי. כשאני באמת דואג לאחר, אני משתחרר מהמרכזיות של עצמי. וזו חירות אמיתית. אי אפשר להשתחרר לבד מהכלא של האגו, "אין אסור מתיר את עצמו מבית האסורים", רק קשר אמיתי עם נשמות אחרות מאפשר יציאה החוצה. הנשמה שלנו איננה יחידה מבודדת, היא רשת חיה של חיבורים, כל אחד מאיתנו מחזיק חלק בפאזל של מישהו אחר. וכשאנחנו בוחרים לחיות לא רק בשביל עצמנו אז אנחנו לא מפסידים, אנחנו חוזרים הביתה.