האם באמת אפשר לאהוב אדם אחר בצורה אמיתית בעולם שכל כך עסוק בעצמו? האם האדם מסוגל להתעלות מעל האגו, הפחדים והפגיעות שלו, ולפתוח את הלב לאחר? זאת שאלה עמוקה. כי מצד אחד כולנו מבינים שחשוב להיות טובים, לעזור, להתחשב ולאהוב. אבל מצד שני, רובנו גם נפגענו במהלך החיים. היו רגעים שבהם נתנו מכל הלב וקיבלנו בחזרה אכזבה, זלזול או כאב. ויש אנשים שבגלל פגיעה אחת גדולה החליטו לסגור את הלב שלהם לחלוטין. אבל אולי דווקא מתוך המקומות השבורים האלה אפשר לצמוח למקום עמוק יותר.
האגו הוא חלק טבעי מהאדם, הוא קיים בכל מקום בטבע ובכל יצור, בכל מערכת, בכל רצון לשרוד ולהגן על עצמנו. ובכל זאת, אנחנו גם רואים תופעה מופלאה: ברגעי סכנה, משבר או מלחמה, בני אדם פתאום מתאחדים. אנשים מוכנים לוותר מעצמם בשביל האחר. לעזור, להגן, לתת, להתנדב, להקריב. כאילו עמוק בפנים כולנו יודעים אמת פשוטה: אדם לא באמת יכול לחיות לבד. גם גוף האדם עצמו מלמד אותנו את זה, מיליארדי תאים עובדים יחד בהרמוניה כדי לאפשר לגוף לחיות. תא שחושב רק על עצמו, הופך בסופו של דבר למחלה. אבל תא שפועל לטובת הגוף כולו, מקבל משמעות כחלק ממשהו גדול ממנו.
וכך גם האדם. כשאדם חי רק עבור עצמו, משהו בו נשאר מצומצם ומפוחד. אבל כשהוא מתחיל לראות גם את האחר, להרגיש את האחר, לתת מקום לאחר, הלב שלו מתרחב. הוא מתחיל לחוות חיים שיש בהם עומק אחר, חיבור אחר, משמעות אחרת. אולי זאת המשמעות האמיתית של "ואהבת לרעך כמוך". לא רק להתנהג יפה כלפי אחרים כלפי חוץ, אלא לעבור שינוי פנימי אמיתי, להבין שהטוב של האחר והטוב שלי קשורים זה בזה.
הבעיה היא שרוב החינוך בעולם מלמד אותנו בעיקר איך "להיראות טוב". להיות מנומסים, מסודרים, מקובלים. אבל פחות מלמדים אותנו איך לפתוח את הלב באמת, איך להתמודד עם האגו, ואיך לאהוב גם אחרי שנפגענו. אהבת הזולת אינה חולשה, היא אולי אחת המדרגות הגבוהות והאמיצות ביותר שהאדם יכול להגיע אליהן. כי בעולם שבו קל מאוד להיסגר, לחשוד ולהתרחק, לבחור להישאר עם לב פתוח זאת עוצמה אמיתית.