הערך של חיים אנושיים לא אמור להשתנות מאדם לאדם. לא לפי מגדר, לא לפי אמונה, לא לפי צבע עור, תרבות או נסיבות חיים. ובכל זאת, קל לנו לפעמים “לא לראות” את מי שנמצא בקושי אמיתי, את המשפחות שנאבקות לשרוד, את הקשישים הבודדים, את אלו שנמצאים רגע לפני קריסה. כי כשלא מסתכלים אז זה 'לא נוכח בחיים שלנו'. וכשזה לא נוכח אז זה לא מכאיב. אבל זו בדיוק הבעיה. ההתעלמות לא מעלימה את המצוקה אלא רק מרחיקה אותה מהתודעה שלנו. כל פעם שאנחנו בוחרים להסיט מבט משכנה שזקוקה לעזרה, ממשפחה שמתמודדת עם משבר, מאדם שקורס תחת הנטל, אז אנחנו בעצם מחזקים מציאות פחות אנושית, פחות הוגנת. זו החברה שלנו. אלו האנשים שלנו. והסבל שלהם לא נגמר רק כי בחרנו לא לראות.
כדי ליצור שינוי אמיתי, אנחנו צריכים לעצור רגע. להסתכל פנימה. לשאול את עצמנו מה עוצר אותנו – פחדים, הרגלים, אמונות מגבילות. הרבה מאיתנו פועלים מתוך תחושת הישרדות, מתוך מחשבה שאם ניתן אז אולי ייחסר לנו. אבל האמת הפשוטה היא שאף אחד לא הפך לעני בגלל שעזר לאחר. להפך, נתינה מחזקת גם את הנותן וגם את המקבל. אז מה כן אפשר לעשות? להתחיל מאכפתיות אמיתית. לפתוח עיניים ואוזניים. לשים בצד הבדלים חיצוניים ולהיזכר שכולנו בני אדם, כולנו חלק מאותה חברה. לבחור לראות את מי שזקוק ולבחור גם לפעול.
רובנו כבר שם בלב. אכפת לנו. מאוד. אבל בפועל רק חלק קטן באמת עושה צעד קדימה ומתנדב. לא כי לא רוצים, אלא כי לא תמיד יודעים איך, איפה, או חוששים שלא יצליחו לתרום באמת. האמת? כל אחד יכול למצוא את המקום שלו. כל אחד יכול לתרום בדרכו בזמן, ביכולות, בכישרונות. יש אינספור דרכים לעזור, ואינספור אנשים שמחכים ליד מושטת. זה מתחיל בהחלטה פשוטה: לא לעצום עיניים יותר. לבחור להיות חלק מהשינוי.