עמוק בפנים אנחנו מבינים שאף אדם לא באמת חי לבד. החיים של כולנו נוגעים אחד בשני, לפעמים בצורה ישירה ולפעמים בדרכים שאפילו אי אפשר לראות. יש בנו משהו טבעי שרוצה לעזור, להרים, להיות שם עבור אדם אחר ברגע קשה. זה לא רק עניין של חינוך או ערכים, זה חלק מהאנושיות שלנו. הרי כל ההתקדמות של החברה האנושית נבנתה בזכות שיתוף פעולה, חמלה ודאגה הדדית. ויש גם משהו נוסף, לעשות טוב לאחר פשוט עושה טוב גם לנו. חיוך קטן, עזרה פשוטה או נתינה מכל הלב יוצרים תחושת משמעות שקשה להסביר במילים. זאת תזכורת לכך שאנחנו מסוגלים להשפיע על העולם שסביבנו, אפילו במעשים קטנים.
אבל מעבר להרגשה האישית, חברה שבה אנשים דואגים אחד לשני היא חברה בריאה וחזקה יותר. כשיש לאדם גישה לאוכל, לחינוך, לטיפול רפואי או אפילו רק לאוזן קשבת, אז כולנו מרוויחים מזה כחברה. ולכן, כשמישהו עובר תקופה קשה כלכלית, נפשית או בריאותית, אסור שהוא ירגיש לבד, חשוב שתהיה לו כתובת. לפעמים זו המדינה, לפעמים עמותה, ולפעמים דווקא שכן טוב או אדם זר עם לב פתוח.
אחת הדוגמאות היפות לערבות הדדית כזאת היא המקררים הקהילתיים. מקום פשוט וצנוע, שפתוח לכולם בכל שעה, בלי שאלות ובלי שיפוטיות. מקום שמאפשר לאדם רעב לקחת אוכל בכבוד ובחופשיות. מאחורי המקררים האלה עומדים אנשים מדהימים שממלאים אותם שוב ושוב מתוך אכפתיות אמיתית. אוכל שמגיע ממסעדות, מאולמות, מאנשים פרטיים ומעסקים, והופך לארוחה עבור מישהו שהיה צריך אותה בדיוק באותו רגע. המקרר הקהילתי הוא הרבה יותר ממקרר, הוא תזכורת לכך שגם בעולם עמוס ורועש, עדיין יש בני אדם שבוחרים לראות אחד את השני.